אני מרגישה שנולדתי מחדש. לא בעקבות מחלה קשה חס וחלילה וגם לא בעקבות אובדן, אלא בעקבות חוויה משנת חיים מבחינה תודעתית שעברתי לפני מספר שנים.
אחרי 11 שנים בתפקיד בכיר בחברת הייטק, בוטל התקן לתפקיד שלי ביום בהיר אחד. טוב, מן הסתם למקבלי ההחלטות במטה החברה בארה"ב זו לא היתה הפתעה אבל עבורי, בהחלט.
בתחילה הבשורה לוותה באנחת רווחה- כבר זמן שלא מצאתי אתגר בתפקיד שמילאתי, שקיבל אופי ביורוקרטי והמחשבה לעזוב עברה לי בראש כבר כמה חודשים.
"עשו לי את העבודה", חשבתי לעצמי, "עזרו לי לקבל את ההחלטה שדחיתי לאורך תקופה".
אבל טיפונת אחר כך התחיל להתגנב הפחד ממה יהיה, כשהגיעה ההכרה שנזרקתי בכח אל מחוץ לאזור הנוחות.
מסביב כולם טענו בקול- "עשו לך טובה גדולה", "זה רק לטובה", "נסגרה דלת וייפתחו אחרות", "יש בחוץ המון הזדמנויות". אתם מכירים את כל האמירות האלו, של אנשים שרק רוצים בטובתנו. הן נשמעו לי כאלו קלישאות ריקות מתוכן ולא תמיד האמנתי בהן.
מודה- היה לי נוח באותה תקופה להשאר במוכר ובידוע, גם אם היה עבורי מנוון. הצטערתי לוותר על מה שהיה לי- תפקיד בכיר בחברה טובה, מיקום קרוב הביתה, תנאים מצוינים וממונים שנותנים יד חופשית.
חששתי מהצורך בשינוי ומעבר: האם אמצא משרה בכירה דומה? מה בכלל אני רוצה – לעשות? להרגיש?
ואז פתאום חדרה בי ההכרה- מה שכואב בבטן הרכה זו הזהות שלי שנפגעה.
כששאלתם אותי באותה תקופה מי את? עניתי: אני דירקטור משאבי אנוש.
אתם מבינים, כרטיס הביקור שלי היה זה המקצועי. הוא שהגדיר אותי, וממנו שאבתי את הערך העצמי שלי.
ללא הטייטל הארגוני- הרגשתי ריקנות וחוסר משמעות.
אבל אז התעשתתי ואמרתי לעצמי:
הרי את התפקיד שלך את בנית בעשר אצבעות לבדך במשך השנים, ואת הפכת אותו לתפקיד מספק ומעשיר שאיפשר לך התפתחות וצמיחה רוב השנים. זו את שעשית את התפקיד, לבדך. והטייטל?
נחמד לנופף בו כמו במניפה מעל המנגל. וזה מה שהוא- רוח ריקה מתוכן, כי זו את שיש לה ערך ומשמעות ולא לטייטל, ויש לך עוד ערך רב לתת במגוון התפקידים שאת נושאת על גבך ושנדחקו עד עכשיו קצת הצידה- אם, בת זוג, אישה עצמאית, חברה, בת, אחות ועוד.
ואם להודות על האמת, כנראה שלטייטל ולכל מנעמי התפקיד שנילוו אליו יש גם אחריות לזה שלא העזתי עד כה לקום ולעשות מעשה, לממש את שמדגדג כבר שנים- שינוי מקצועי שתורם לאנשים ולא רק לעסקים.
אתם מכירים את ההרגשה כשנופל האסימון בראש? כשהתמונה בראש מתבהרת ומתחדדת? כשכל החלקים של הפאזל מתחברים להם יחדיו? מן תחושה שלמה מלאת השלמה.
זה מה שהרגשתי אז כשהגיעה התובנה ופתחה לי את הדלת להגשים את עצמי בתחום חדש ישן – האימון האישי.
אז עכשיו אני בעלת עסק, עצמאית, וכן, יכולתי לקרוא לעצמי מנכ"לית או בעלים של החברה. הרי העסק שלי זה אני ואין בכך משהו רע. אבל החלטתי במודע שלא אתן עוד לטייטל לנהל אותי ואת תחושת הערך שלי – הערך העצמי שלי אינו תלוי בדבר חיצוני הוא זה שטבוע בי עמוק בפנים ומתגלה בכל תהליך אימון אישי וליווי תעסוקתי שאני מנהלת עם מתאמנים.
והשינוי שכל כך חששתי מפניו? נוכח בחיי יום יום ומלווה אותי כל הזמן- אין יום שדומה לשני, וכל יום טומן בו למידה, חידוש, יצירתיות, העזה ופתיחות לשינוי. יש עדיין דברים שמפחידים אותי ואני לומדת כל פעם מחדש לתת לפחד הזה מקום, ולצעוד איתו. לצד הפחד השינוי שעשיתי מכניס גם תחושת סיפוק אדירה, אנרגיות אדירות ותחושת שליחות של ממש. אז לחיי השינויים שבדרך!